אולי זו הסיבה שהבחירות המקומיות המתקיימות הופכות תמיד לטקס מכני נוסף: מתלוננים על המדינה, פוליטיקאים מואשמים בחוסר כשירות, אך אותה שתיקה נוחה נשמרת בין הנשיכות.

אנו חיים במדינה שבה נראה שעתידם של הצעירים משועבד לשכירות אבסורדי, משרות רעועות ומשכורות שלא מספיקות כדי לחלום על ילדים. אבל כשאתה מדבר על זה, אתה לא מתכוון לזה. בדיחות, ממים וזעם חולף משתחררים ברשתות החברתיות, וברגע הבא אנו חוזרים לשתיקה. אתה לא מתווכח בבית, אתה לא מתווכח ליד השולחן, אתה אפילו לא מתווכח במרחב הציבורי בלי לחשוש משיפוט או ביטול. ואז אנו נדהמים כשהקיצוניות גדלה ומציעה פתרונות קלים לחברה שמעדיפה קיצורי דרך על פני השתקפות.

מראה הזהירות שלנו נמצאת בכל מקום. במשרדי הרישום ובמועצות העירייה שגוררים תהליכים בסיסיים במשך שנים, בדלפקים שבהם מוגשים רק כרטיסים מסוימים ביום, ובאתרי הדיגיטציה שנראים יותר כמו חורים שחורים. וכאשר מתבקשים מאיתנו מסמכים חסרי תועלת, חתימות מגוחכות ותעודות ללא בסיס משפטי, רובנו בולעים ומקיימים. זה תואם מכיוון שפשוט יותר לציית לדרישות בלתי חוקיות מאשר לפנות לבתי משפט שלעולם לא מחליטים בזמן. וכך, עם הפסיביות של אזרחים מבויתים, אנו מאכילים את מכונת חוסר היעילות

.

באופן מוזר, אנו דורשים אומץ מפוליטיקאים, אנו דורשים מודרניזציה מהמדינה ואנו דורשים שינוי מהרשויות המקומיות. אבל אנחנו שוכחים לדרוש מעצמנו את האומץ לדבר, לדון, לנטרל את השתיקה שמתחילה בבית. אחרי הכל, איך נוכל לצפות לממשל מודרני אם איננו יכולים אפילו לדון במובן מאליו בשולחן? כיצד נוכל לדרוש שקיפות כאשר אנו מקבלים תורים אינסופיים ופגישות בלתי אפשריות כאילו היו חלק טבעי מהחיים? איך נוכל לצפות לדיאלוג דמוקרטי אם אנו חוששים אפילו לתת דעה בארוחת ערב משפחתית?

פורטוגל חיה שקועה בין שתי שתיקות: שתיקה חברתית, המייצרת אזרחים אדישים, ושתיקה מנהלית, המשתקת את המדינה. והשניים מאכילים זה את זה. האזרח שאינו מוחה רגיל למלא ניירות חסרי תועלת. המדינה שאינה מתפקדת משמשת להתמודדות עם אזרחים שמרכינים את ראשם.

ערב בחירות מקומיות נוספות, אולי תרגיל פשוט יהיה כדאי: להסתכל במראה. לא לצחוק על הפוליטיקאי שאנחנו לא אוהבים, אלא להתמודד עם השאננות שלנו. כי האמת היא שהדמוקרטיה לא מותשת בהצבעה והמדינה לא עושה רפורמה בעצמה.

העתיד דורש דיאלוג, הוא דורש פעולה מודעת, הוא דורש שנדבר על זה ליד השולחן, גם אם זה מקלקל את ארוחת הערב. היא דורשת שלא נקבל מצב של מאות השנים האחרונות כאילו היה גורל בלתי נמנע. העתיד דורש שנוכל לשבור את מעגל השתיקה והלילות. וזה, פורטוגזים יקרים, לא תלוי רק במי שאנחנו בוחרים. זה תלוי, בראש ובראשונה, בנו.